כבוד: כללי התנהגות האולטימטיבי

העסק שלך Blogger מבחין מגמה מטרידה ביותר של לקוחות עסקיים קטנים וגדולים. העובדים הצעירים אינם, כך נראה, מעניקים הכניעה נכונה ומתרפסים לבוסים הבכירים שלהם. זה מטריד את תחושת הסדר והזכאות.

האם מתים טוב מתים?

בעודי חוצה את החוות התלוליות על פני המישור הפראי, אני רואה מזל"טים ברמת הכניסה שמסתובבים. חורש ישר תלם כמו כל יד החווה אמין. עם זאת, אלה haysseeds עדיין לא ללמוד נימוסים.

$config[code] not found

בארצות הברית של A הדבורים העובדות ימשיכו להקליד ולהעביר את תשומת לבם כאשר הבוס והיועץ הצופה שלכם יסתובבו ויעמדו בכניסה לקובייה. עיני העובד יישארו על הצג - אוזניים פתוחות לבוס - מקשיבים, נאמר לנו, לכל הוראה של המנהל. העובד הצעיר היה קורא לזה "ריבוי משימות".

אני קורא לזה גס.

כללי התנהגות האולטימטיבי

אני משווה את זה 'דיס' המגמה את הניגוד של זוהר חם העסק שלך Blogger ירגיש שגרתי בעת התייעצות בהודו. בכל פעם בעל העסק נכנס לחדר … כל העבודה תחדל. כולם יעמדו.

ואז הבוס היה באדיבות, באדיבות להזמין את העובדים לשבת ולהמשיך את עבודתם.

כמובן, איש לא זז. עד שהבעלים עזב את החדר.

(יש הרבה מה לומר על לנשק, לבעוט סגנון הניהול של תת היבשת.)

בהודו העובדים היו קמים. בצפון אמריקה העובדים אפילו לא מסתכלים למעלה.

$config[code] not found

צבא ארה"ב, כרגיל, מקבל את זה נכון כאשר התמודדות עם דרגה:

הבכיר אף פעם לא חושב על זה.
הזוטר אף פעם לא שוכח את זה.

בכל פעם שהחיילים היו עוברים בשבילים, הזוטר היה מודה לבכיר. אם אחד הוא קצין הזוטר יצדיע הבכיר. והבכיר יחזיר את הנימוס.

העסקים הפרטיים שמעולם לא היו להם עובדים שהיו בצבא, חושבים ומתנהגים כאילו כולם שווים.

שגוי.

יש יותר מדי שטויות שוויוניות כאלה בתרבות שלנו. רוב זה בא מן האקדמיה, שם רוב השטויות מקורו.

באוניברסיטה של וירג'יניה, שם שרמיין, אשתי, קיבלה את הדוקטורט שלה, המדריכים מתייחסים אליהם כאל "מר". לא "דוקטור". מר ג'פרסון היה מעריץ של אחווה וולטייר וכל דבר צרפתי.

אגלית לרוץ.

אבל המנהל והאישה הצעירה, השאפתנית, הנבונה, מבינים את רוח הזמן, יודעת ששום דבר לא משתנה ברוח האנושית. כולנו רוצים להיות מוערכים. אפילו הבוס:

אז מנהיג העתיד הצעיר המבקש להיות בולט, יעמוד כאשר הבוס נכנס.
האיש הצעיר יעמוד כשגברת נכנסת לחדר.
העובד עם יושרה ייקח עמדה. בחור סטנד-אפ.

וכולם יאשימו אותו בתפוחים. אבל הוא ימלא בקרוב את המגפיים האלה שכולם חשבו שהוא ליקק.

מאמר זה הוא לשון- in-chek, אבל יש נקודה חשובה: האולטימטיבי נימוסים עסקיים הוא כבוד. מי לתת כבוד, יקבלו כבוד. כולנו משתוקקים לכבוד. זוהי עובדה של המצב האנושי.